<h1>ספר התרומות שער י"ג חלק ב'</h1>
<h2>דף קעה:</h2>
והיכא דאפיק מלוה כתב יד לוה על יתומי הלוה, בהא ודאי מסתברא שאינו גובה בו מיורשו ואע"ג דקא מודה דחתימת ידיה דאבוה היא, דכיון דאבוה הוה מצי למטען פרעתי טענינן ליה אנן ומשתבע היסת שלא אמר לו אביו שחייב חוב זה ומפטר. ואם הוא תוך זמן או חייב מודה וצוה בחליו שאותו כתב יד הוא חייב לו, או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו ולא נתן, בזה ודאי כיון שמודה שכתב יד אביו הוא והוא על הדרכים הללו גובה הימנו, אבל אי טעני יתמי לא כתב ידיה דאבא הוא וליכא עדים דמקיימי ליה ואף אין כתב ידו יוצא ממקום אחר, אע"פ שהוא תוך זמן או באחד הדרכים שכתבנו לא מהני ליה מידי ומשתבעי היסת דלא ידעי דאיתיה חתימת יד אבוהון ולא אמר להון אבוהון דמחייב ביה ומיפטרי. גם יש לברר אם כתב בכתב ידו שהאמינו עליו ועל יורשיו מה דינו, מי אמרינן כיון דאין בו עדים לא אמרינן ביה שטרך בידי מאי בעי, או דילמא כיון דאית ביה נאמנות אמרינן ליה אם איתא שטרך בידיה מאי בעי. ומסתברא דודאי מהני ולא מהימן לוה בשבועה, ואפילו מיתמי נמי גבי בלא שבועה. ואיכא מאן דאמר דדוקא דכתב ביה בההוא כתב יד שקנה בקנין על הנאמנות בפירוש, דאע"ג דהודאה לא צריך קנין, הני מילי כשמודה שיש לו אצלו כך וכך אבל על הנאמנות קנין הוא צריך עליו ולא יחול על עצמו עד שיקנה שהאמינו. ומסתברא דלא צריך קנין. וסברתנו תמצא בשער כ"ו. ובזה נסתפק הרב ר' יהודה ז"ל, אבל זה פשוט אצלו שאם הנאמנות בקנין אינו יכול לדחותו ולחזור בו. גם אינו יכול להכחישו וגובה בשטרו על כרחו של לוה וכן מיורשיו בכח הנאמנות שנתן לו.
והיכא דלא הוחזק כתב ידו וטען פרעתי ואית ביה נאמנות, איכא מאן דאמר מגו דאי בעי אמר לאו חתימת ידאי ולא כתבתי פטור בשבועה משתבע היסת דפרע ומיפטר. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דמתסברא ליה, לא מיבעיא למאן דאמר [ב"ב קנ"ד ע"א] מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא למימר מגו, דהא קא מודה בנאמנות, אלא אפילו למאן דאמר צריך לקיימו לא מבעיא אי כתב מהמנת לי כבתרי, דמלוה גופיה כתרי סהדי הוי וליכא למימר מיגו, ואפילו למאן דאמר מה לי לשקר כעדים דאמי, תרי ותרי נינהו וסמכינן אתרי דהא פסליה לכולי עלמא, אלא אפילו כתיב ביה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא, המלוה נאמן דלא אמרינן מגו. חדא, דטענא דידיה סתרה הודאה דידיה דהא קא מודה בנאמנות ופטריה משבועה כל זמן שהשטר בידו. ועוד כיון דכתיב ביה כל זמן שהשטר בידך מזהר זהיר ביה ולא פרע עד דמהדר ליה שטרא, וכל היכא דאיכא למימר מזהר זהיר ביה לא אמרינן מגו, כדאמרינן [ב"ב ק"י ע"א] גבי מלוה אומר חמש [ולוה אומר ג'], כדאמרינן [התם] רב יהודה ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה, מאי טעמא שטר כיון דלגובינא קאי מזהר זהיר. והוא הדין לשטר חתום בעדים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהמנינן ליה משום מיגו, ע"כ. ולדידן לא מסתברא לן כותיה דודאי שטרא דלא מקויים חספא בעלמא הוא, הלכך אמאי קא סמכת אלוה ואיהו הא אמר דפריעא היא והוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואין זה נקרא סותר הודאתו דאימר תרויהו קושטא הוו, דמצי למיהוי דהימניה ומצי למיהוי דפרעיה הלכך כסברא קמא מסתברא [וכותיה עבדינן]. וכתב ידו שמודה במקצתו נשבע שבועת התורה על טענתו, שאין זה שטר כפירת שעבוד קרקעות דהא לא גבי אלא מבני חרי וכדברירנא בשער שביעי.
